הרום הוא תזקיק מבוסס קני סוכר או מולאסה (תוצר הלוואי של תעשיית הסוכר).
מוצאו באיים הקאריביים וסביבותיהם לכן כאשר התחלתי לתכנן טיול לאזור, היה לי ברור שאקדיש קצת זמן לביקורים במזקקות ומוזאוני רום, אלך לצפות בתהליך ההכנה במקומות שונים (הכל בהתאם למגבלות השפה שכן ידיעת אנגלית לא מספיקה בדרך כלל) ואנסה לטעום כמה שיותר מהנוזל שהשפיע כה רבות על ההיסטוריה המקומית.
בסופו של דבר גיליתי שהמשימה קשה משציפיתי.
 |
| שדה סוכר במרטיניק |
עמוק בתוך הטיול הסתבר לי שברוב הארצות, המקומיים לא רואים בתעשיית הרום שלהם משהו שיכול לעניין משהו, שלא כמו לדוג' תעשיית היין הקטנה של ישראל- כאן כל יקב קטן פותח לידו מרכז מבקרים גדול (טוב, אם נודה על האמת, בשביל ארצות כ"כ מתויירות התודעה התיירותית שלהן ואיך אפשר לנצל את זה הם ממש ממש מוגבלים).
כל נסיון למצא את המזקקה של זקאפה בגוואטמלה למשל, נתקלה במבטים אטומים של המקומיים ובמשרד התיירות בנוסף לכך שלא היה להם מושג על מה אני מדבר, לא הבינו מה יש לי לחפש שם (המיילים לשירות הלקוחות מגיעים למחלקה בארה"ב וגם להם לא היה כתובת לתת לי).
בקובה יצא לי להפגש בפעם הראשונה עם המשקה המקומי. לקובה ולרום יש הסטוריה ארוכה ביחד, עוד משנת 1862 השנה בה נפתחה המזקקה של בקארדי- אולי מותג הרום המפורסם ביותר בעולם (אם כי כיום הוא מיוצר בכלל בפורטו ריקו). קובה היתה אחת ממגדלות הסוכר הגדולות בעולם וכאשר בגיע דון בקארדי מספרד הוא פתח את מזקקות הרום שלו. את רוב תהליך הפקת הרום במזקקות שלו הוא אימץ מהטכניקות המוכרות בסביבה- מולאסות שבושלו בסירים גדולים, עברו לכלי חימר עם חור בתחתית בכדי להפריד את המולאסה מהנוזלים. הנוזלים זוקקו בסירי נחושת גדולים בזיקוק דודי ואז עברו ליישון בחביות עץ ולאחר תקופת היישון- התוספת של דון בקארדי- סוננו דרך מסננות פחם וכך נוצר משקה רום לבן צלול נקי. שיטה זו אומצה אח"כ ע"י מזקקות רבות.
בזמן המהפכה בקובה בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת נאלצו לברוח כל משפחת בקארדי והמזקקות הולאמו (אחרי משפטים רבים הצליחו בני המשפחה להשאיר את שם המותג ורבים מהפיתוחים הטכנולוגיים אצלם) וכיום מותג הרום הגדול בקובה הוא הוונה קלאב הממשלתי.
 |
| במוזיאון כמו במוזיאון- ערימות של ארגזים ישנים. |
מכיוון שרוב המזקקות נמצאות דרומית להוונה- איזורים בהם לא טיילתי (ובכלל מחירי הנסיעות לתיירים די גבוהים אז לא יצא לי להסתובב בקובה הרבה) הסתפקתי במוזאון הוונה קלאב במרכז הוונה.
המוזיאון די איכזב. מלבד המחיר הגבוהה לדעתי (7$ כניסה) ואורך הסיור (כחצי שעה), יש נסיון להפוך את כל המקום לחוויתי ועיקר התצוגה היא דגם של המפעל המקורי שבו נוסעת רכבת קטנה שנבנה ע"י אומן רכבות צעצוע מפורסם.
נו טוב.
למרות הכל, היו כמה דברים בהם מצאתי עניין. דודי נחשות המקורים של אחת המזקקות הראשונות, מסננות ישנות שהיו בעצם כלים מלאים בשכבות שכבות של נסורת, אבנים וחול (!) דרכם העבירו את הרום. וכמה כלים משוחזרים לעיבוד והכנת המולאסה לדוג' כלי החימר עליו דיברתי קודם.
 |
| דוד הזיקוק |
במוזיאון נמצאים גם כל מוצרי המזקקה והמדריכה הסבירה על ההבדלים בינהם-
- Añejo Blanco- רום לבן פשוט מיושן שנתיים, מיועד בין השאר לערבוב בקוקטיילים.
- Añejo 3 Años- רום לבן מיושן שלוש שנים. מאוד חזק כנקי אך העביר לי כמה ימים מעורבב עם מים וסוכר ונהנתי.
- Añejo Especial- רום זהוב מיושן חמש שנים משווק כרום המושלם לקובה ליברה. אני אישית נהנתי ממנו גם נקי- לרום יש ריח טוב וטעם מתקתק ובמהילה עם מעט מים גם נעלמת הצריבה העדינה שמתלווה לטעימה הנקיה.
- Añejo Reserva- בלנד זהוב מיושן שש שנים, נוצר כמותג רום לנשים. עוד רום טוב- יש לו ריח עץ עמוק וריח שהזכיר לי דובדבנים. פחות מתקתק מהספשייאל אבל מאוד מזכיר אותו.
- Añejo 7 Años- הרום הנמכר ביותר של החברה. ריח העץ מזכיר את הרזרב אך חריף ועוקצני יותר- פחות נעים. הטעם מפתיע ביחס לריח, ציפיתי לחיספוס ולעקיצה אך התברר לי כחלק יחסית. למרות הכל לא כ"כ אהבתי.
- Selección de Maestros- חוזק של 45%, עובר חלק מזמן היישון בחביות חדשות.
- Añejo 15 Años- ערבוב של ה-7 והסלקסיון.
- Havana Club Máximo Extra Añejo- המדריכה טענה שמדובר ברום של 100 שנה. אני קצת מפקפק.
שאר מתגי הרום בקובה זוכים להרבה פחות חשיפה ובחנויות הוונה קלאב הוא כמעט המותג היחיד שניתן למצא. מה שכן הוא ממש ממש זול (ה-3 שנים עולה בסביבות ה-5$ ל700 מ"ל וה-7 שנים כ-20$). טעמתי גם את הסניטיאגו דה קובה 7 שנים שזכה למבטי הערכה מצד המארחים שלי (אולי בגלל שהוא נחשב לאהוב על פידל) אבל לי הוא היה סתמי ובעיקר הורגשה צריבת האלכוהול וגם אחרי מהילה קטנה במים היה לו טעם אציטוני חזק שכיסה על כל הטעמים האחרים.
 |
| וגם מבשלת בירה חדשה עם מבחר לא רע (Dark lager טובה) וקוקטייל בירה מצויין עם לימון ומלח גס. |
